הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר לקוח שלי שלח את בנו לעזור לי בסחיבת הסחורה מהמכונית לחנות, דבר שעשיתי מאות ואולי אלפי פעמים קודם לכן.
היה צפוי שאפרוש מתי שהוא מהעבודה אך ניסיתי לדחות את הקץ ככל שיכולתי. האלטרנטיבה שאשתי הציבה לפני היתה כרוכה בעבודות הכי בזויות כמו סידור ארונות, החלפת מצעים ועבודות אחרות שמאצ'ו ישראלי מצוי כמוני פשוט לא מסוגל לעשות. אך המעמד המשפיל שחוויתי באותו יום אצל הלקוח דחף אותי להחלטה לסגור סופית את הבסטה.
יותר משלושה עשורים הדבקתי, תפרתי ושיווקתי כיסויי הגה ולפתע נראה לי המקצוע שלי כמשהו מתקופת האבן. בעידן המודרני של היום כשכל זאטוט מקבל רכב חדש מהמעסיק, כיסויי ההגה שלי נראו כאביזר הכי מיותר עלי אדמות. כמו שנעלמו עם הזמן הסיפולוקסים והפרימוסים, כך גווע הענף שפירנס אותי תקופה כה ארוכה. לכן ערכתי סיבוב פרידה מרגש אצל לקוחותיי מקרית שמונה ועד באר שבע ותכננתי תוכניות רבות לחודש הראשון כפיצוי לשנים הרבות שעבדתי כעבד. התוכניות כללו בין היתר טיולים ונופשונים בארץ, הפלגה באונית פאר לסקנדינביה, בדרך עצירה ל"פיינל פור" במדריד וגם החלפת הטלוויזיה הישנה שלי לפלזמה ענקית.
לרוע מזלי עיתוי הפרישה היה אומלל היות וזה נפל כחודש לפני פסח. בשבועות הללו עד החג עבדתי קשה יותר מאי פעם. ברכי המשופשפות יעידו יותר מכל על הקילומטראז' שזחלתי בכל פינות הבית כשהרודנית שמעלי מזרימה חומרי ניקוי שונים והוראות שימוש. רק על הניקוי היסודי של ארונות המטבח והמקרר מגיע לי פרס ישראל על מפעל חיים. לא להאמין אך לאחר שלושה ארבעה ימים של עבודות רס"ר התחלתי להתגעגע לכיסויי ההגה שלי, לאבק ולרעש של רחוב המסגר בתל אביב ולקליינטים שלא תמיד משלמים. מעבר לעבודות הכפייה, מצאתי את עצמי מנוצל ע"י חבריי ומכריי בהובלות שונות עם הטנדר שלי. כל מי שמוצא ספה או מיטת נוער במצב טוב מתקשר אלי ומרגיש שעושה לי טובה בכך שממלא לי את שעות הפנאי הרבות שלרשותי באיסוף גרוטאות.
עם ההובלות עוד יכולתי לחיות, אך עם הסבלות פחות. בחודש שעבר, למשל, נתבקשתי ע"י אחייני להעלות שולחן ענק עם הכיסאות לפינת האוכל לקומה הרביעית לסבתא של אשתו. איכשהו במאמץ אדיר הצלחנו לצלוח את כל המכשולים בדרך למעלה אך מה לעשות, הסבתא לא היתה מרוצה מצבע השולחן. כך יצא שבדרך למטה כשהשולחן הכבד קורע לנו את הידיים, הופתענו לגלות עד כמה אוצל המילים שלנו בערבית גדול.
למחרת בבוקר, נכנסתי לסאונה בקאנטרי קלאב כדי לשחרר את שרירי התפוסים וכדי להירגע מהמצב הבלתי נסבל שנקלעתי אליו. למזלי הרב שהו במקום פנסיונרים אחדים שהיו באמצע סימפוזיון מרתק. מסתבר שלכולם יש את אותם הבעיות. אחד סיפר שאת רוב זמנו הוא מבלה בדירות של ילדיו הנשואים בתיקונים ובתחזוקה. בין עבודה אחת לשניה הוא מתבקש לפעמים להישאר לשמור על נכדיו. אחר סיפר שאת רוב קצבתו החודשית הוא מוצא על דלק בהסעת נכדיו לגן, לבתי הספר ולחוגים השונים. הוא נאלץ להשבית את הסלולארי שלו כדי להימנע מנסיעות שלא מן המניין. נוכחתי לדעת שהנקודה הכואבת ביותר בין כל מה ששמעתי היא נושא השמרטפות. הדוגמה הבולטת ביותר הוא הניצב בדימוס שהשתחרר מהמשטרה. עד לפני שנה, בתוקף תפקידו כמפקד מרחב תל אביב, הוא רדף ללא ליאות אחרי מחבלים, עברייני רכוש ועברייני תנועה ועכשיו, הוא רודף על ארבע אחרי שלושת נכדיו במשרה מלאה. גם לאשתי יש ספורים למכביר על חברותיה שאיבדו שליטה על חייהן והפכו לשפחות של ילדיהם.
בדרך כלל זה מתחיל בשעתיים פה, שלוש שעות שם, אך עם הזמן התדירות עולה והמשמרות מתארכות. תמיד הילדים מאתגרים את ההורים ואם הסבתא סיימה סוף שבוע מוצלח ללא תקלות, היא יכולה להתכונן כבר למצב שישאירו לה את הפיקדון לשבוע וכך הלאה. הבת של יעל, השכנה שלנו, הרחיקה לכת כאשר השאירה את שתי בנותיה בכניסה לבית, לחצה על הפעמון וברחה באמתלה של בעיית חניה. גם שלמה החבר שלנו, חשב שהגיע למנוחה ולנחלה כשפרש לפנסיה. לקח לו בערך שנה להבין שעדיף לחזור לעבוד במשרה מלאה מאשר למרוח קרמים על הטוסיק של נכדיו.
למדתי מהניסיון של שלמה והודעתי לכל מי שאני מכיר שלא יבנו עלינו יותר, היות ונרשמנו ללימודים. ובאמת נרשמנו, אשתי ואני, למכללה בעירנו. ברור שלא סיפרנו לאיש שמדובר במכללת הגמלאים, אף אחד לא צריך לדעת שזה רק שלוש שעות ביום פעמיים בשבוע ושאין מבחנים וציונים אלא באים פשוט להרחיב אופקים. אחרי הרצאה אחת או שתים בנושאים מרתקים כמו "הנצרות בראי האומנות" או "הקראים בין המזרח למערב" כמעט נשברתי, אך אשתי אמרה פעמים רבות, שהגיע הזמן שאפתח את הראש לנושאים שאינם ספורט ואקטואליה. לקחתי את ההרצאות ברצינות כי לא רציתי להתדרדר חזרה לעבודות הכפייה. עשיתי מאמץ גדול לא להישבר גם כשהנושא היה על דמותה של האישה במוזיקה במאה התשע-עשרה. כל פעם שראשי צנח, אשתי תקעה לי מרפק שלא ארדם ויעצה לי פעם נוספת לפתוח את הראש. היא גררה אותי להרצאות על נושאים שקשה להעלות על הדעת כמו "האומנות ככורסא לנפוש בה מיגיעות הגוף והנפש" או "החלום במיקרא, במיתולוגיה ובסיפרות" וגם משמעות הזיכרון במקורות היהודים.
ההרצאות היו כל כך מרתקות שנאלצתי לצאת כל עשר דקות לנשום אויר צח שלא ארדם. גיליתי תעצומות נפש אדירים כשהתאפקתי ולא זרקתי ניר מגולגל על המרצה המדופלם כל אימת שהסתובב, כפי שנהגתי לעשות בתיכון. פשוט לא רציתי להגיע למצב שאצטרך להביא את אמי מבית אבות ליום הורים. אשתי המשיכה בשלה, ויעצה לי לפתוח את הראש לדברים חדשים. בשבוע שעבר, בהרצאה על השפעת החושך על חייו האינטימיים של החילזון האיסלנדי, הרגשתי שאני לא יכול יותר. בשארית כוחותיי דילגתי על מספר מדרגות לפרוץ החוצה אל החופש, אך לרוע מזלי החלקתי, נחבלתי ואף פתחתי את הראש.
גבי רמני
